תנ"ך על הפרק - בראשית לג - כלי יקר

תנ"ך על הפרק

בראשית לג

33 / 929
היום

הפרק

יעקב ועשו נפגשים, יעקב מתיישב בשכם

וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת׃וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים׃וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו׃וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ׃וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־עַבְדֶּֽךָ׃וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ׃וַתִּגַּ֧שׁ גַּם־לֵאָ֛ה וִילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ׃וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי׃קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח׃וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֙עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה׃וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה׃וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת׃וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר׃וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה׃וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויאמר עשו יש לי רב. משמע רב אבל לא כל, ויעקב אמר כי חנני אלהים וכי יש לי כל, לפי שהרשעים אע״פ שיש להם כל כסף וזהב שבעולם מ״מ נראה להם שעדיין הם חסרים, ויש להם רב אבל לא כל צרכם, לכך אמר עשו יש לי רב אבל לא כל כי עדיין חסרים המה, יש בידו מנה מתאוה למאתים, והצדיקים בהפך זה כי אפילו אם יש מעט בידם הם מסתפקים בו ושמחים בחלקם, ונראה כאלו יש להם כל, כמ״ש (קהלת ה יח) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו וגו' זו מתת אלהים הוא, ואח״כ אמר איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו'. וקשה למה הזכיר תחלה אשר נתן לו האלהים לשון עבר, ואח״כ אמר אשר יתן לו האלהים יתן להבא משמע. אלא לפי שפסוק ראשון מדבר באיש צדיק, אשר לא יבקר בין רב למעט כי אפילו במועט שבידו דומה לו כאילו כבר נתן לו האלהים את כל, ואיש כזה שליט על ממונו לעשות בו כרצונו והשליטו האלהים וגו', אבל פסוק שני מדבר ברשע רע, שלעולם אין כל העולם שוה לו די ספוקו כי לעולם הוא מבקש שיתן לו ה' עוד להבא עושר ונכסים, ומבקש גם הכבוד המדומה המושג ע״י ריבוי העושר, משא״כ באיש טוב לפני האלהים אשר ימלט ובורח מן הכבוד ע״כ לא הזכיר הכבוד בראשון, ואח״כ הזכירו ברודפים אחר ריבוי הממון, אף ע״פ שבאמת אינו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה ויש בידו די מחסורו, והוא על כל פנים יתאווה שיתן לו ה' עוד, זה האיש ודאי לא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי ממונו שליט עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו, אבל הוא אינו שליט על ממונו ועינו צרה בשלו, ויש לו שר הממונה עליו ולא יניחו לנגוע בממונו ליקח ממנו ולהוציאו לצדקה או לצרכו ע״כ נאמר בעשו יש לי רב, וביעקב יש לי כל, והזכיר לשון חנני כי הצדיקים לעולם אינן תולין במעשיהם הטובים, וחושבים שכל הניתן להם חסד אל כל היום הוא, הנותן להם על צד החנינה, אבל הרשעים על הרוב הוא שהמה חושבים א״ע לצדיקים וחושבים שהכל ניתן להם על צד החיוב. ובמדרש תנחומא (ויקרא י ז) א״ר יצחק רשעים אין להם טובה בעוה״ז שנאמר וטוב לא יהיה לרשע (קהלת ח יג). מתיבין והכתיב כטוב לב המלך ביין א״ל בטוב לא נאמר אלא כטוב טובה ואינה טובה, אבל בישראל כתיב (מלכים א' ח סו) וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה עכ״ל, וזה מסכים לדברינו שהרשעים בכל הטובות הגדולות שהם מקבלים נראה להם טובה ואינה טובה, כאילו הם חסרים עדיין, אבל בצדיקים כתיב על כל הטובה כי לעולם נראה להם שיש להם כל, ע״כ אמר יעקב כי חנני אלהים וכי יש לי כל, וי״א כאן הודה לו עשו על הברכות ואמר יש לי רב מודה אני שאתה רב לי ואני העבד וא״כ מה תתן לי הלא מה שקנה עבד קנה רבו. כראות פני אלהים. כמו שהרואה פני אלהים ג״פ בשנה כתיב (שמות כג טו) ולא יראו פני ריקם, כי צריך להביא עולות ראייה, כך אין אני חפץ לראות פניך ריקם על כן אני מבקש שתקבל מנחתי, כי מודה אני שאין הברכות שלי כי אתה גביר לאחיך וכל גביר ושר נקרא אלהים כמ״ש (שם ז א) ראה נתתיך אלהים לפרעה, על כן המשיל ראות פניו כראיית פני אלהים. ועל כן קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, ולא על המנחה דבר כן כ״א על הברכות שברכני אבי, קח נא אותה לך כי שלך היא והיא הובאת לך כי אבי כשברכני היה דעתו עליך, וא״ת אם אין הברכות שלי א״כ מאין לי כל הרכוש הזה ע״ז אמר כי חנני אלהים, שנתן לי על צד החנינה כחונן דלים לא על צד החיוב מצד הברכות, והנה נצח ישראל לא ישקר אע״פ שבנגלה אמר ראיתי פניך כראות פני אלהים. מ״מ בלבו היתה הכוונה כשם שנבהלתי בלילה כשראיתי פני אלהים המלאך שלך, כך נבהלתי בראיית פניך. ויבא יעקב שלם. ארז״ל (בר״ר עט ה) שלם בגופו ובממונו ובתורתו, רמז לדבר שלם ר״ת שאר לימוד מזון, כי שאר היינו גופו כי ע״י שיותר יעקב לבדו לכדו יצא מגדר השיווי כאילו היה חסר ממונו, כי הלהוט אחרי הממון נראה לעולם כיסו חסר ואח״כ שאמר כי יש לי כל תקן הדבר והודה שהוא שלם ולא חסר ויש לו כל זהו ענין שלם בממונו, ושלם בתורתו, כי באמרו ותקע כף ירך יעקב נרמז לו שאין לו יד ושם בסתרי התורה כמבואר למעלה, וע״י שתקן זה באמרו וכי יש לי כל נעשה שלם גם בתורתו כי הא בהא תליא כמבואר למעלה בפסוק ויותר יעקב לבדו. ושלם בגופו, מצליעת הירך כי בבואו עיר שכם נתרפא. ויקן את חלקת השדה. לפי שרצה לבנות שמה מזבח על כן לא רצה להעלות עולות ה' חנם, כמו שעשה דוד בגרן ארונה היבוסי (שמואל ב' כד כד) והגיד לנו הכתוב שקנאו במאה קשיטה כנגד מזבח שבבית עולמים שהיה גובהו מאה אמה, כדי לכפר על כל חטא הנמשך מחטאו של אדה״ר שנברא מקצה השמים ועד קצהו, ונתמעט בחטאו והועמד על מאה אמה, ע״כ היה המקדש גבוה מאה אמה כי משם נוצר האדם ממקום שנאמר בו (שמות כ כא) מזבח אדמה תעשה לי, לפי שמקום הארץ היה סבה גם אל החטא כמבואר למעלה פרשת בראשית בפסוק ותוצא הארץ וגו' עץ פרי, (בראשית א יב) על כן הגיד לנו הכתוב שקנה מקום זה למזבח במאה קשיטה. ומ״ש ויקרא לו אל אלהי ישראל. וארז״ל (מגילה יח) הקב״ה קראו ליעקב אל, טעמו של דבר כי יעקב אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, על כן נתן לו ג״כ הקב״ה המעשר מן י״ש עולמות הגנוזים לכל צדיק לעולם הבא, ונתן לו מהם בעוה״ז המעשר העולה מספר ל״א, על כן קראו אל, ועוד הבנות נוטלות עישור נכסים ובעה״ז נמשלו לנקיבות כי כולו צער, אבל לעוה״ב יהיו כזכרים לא יולדים ואז ינחילם כל י״ש עולמות, ומטעם זה העוה״ז בה״א כנגד ה״א שבאשה, והעה״ב ביו״ד כנגד יו״ד שבאיש וק״ל.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך